החלטה בתיק ע"א 3416/11 - א'

1.             בפניי בקשה לסעד זמני בגדרי הערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב), שהורה לסלק על הסף את תובענת המבקשים כנגד המשיבה 1 (להלן: הישיבה). במערך היחסים שבין המבקשים לבין המשיבה 1, הרי שהחלטה זו היא בחזקת פסק דין, שהערעור עליו הוא בזכות.

           להלן נביא הנתונים הרלבנטיים לבקשה.

2.             בשנת 1961 הקימו יורשי המנוח אליעזר סירקיס ז"ל (להלן: המנוח) הקדש דתי, שנוצר בפני בית דין רבני, ושתכליתו לכבד ולשמר את מורשתו של המנוח. המנוח היה אספן ספרים, אשר לטענת המבקשים רכש אוסף נדיר של כ-15,000 ספרי קודש, ביניהם ספרי אינקונאבולה (ספרים שנדפסו באירופה במאה ה-15, בסמוך לאחר המצאת הדפוס), שערכם רב עד למאד (להלן: הספרים). יורשי המנוח מסרו את הספרים לישיבה, בהתאם לתנאים שפורטו בשטר ההקדש, אשר כללו חובה של הישיבה לפעול לשימור הספרים, ואיסור מוחלט עליה למוכרם. כן נקבע כי במקרה של אי-קיום התנאים יהיו יורשי המנוח רשאים לבטל את ההקדש, זאת בהסכמת בית הדין הרבני (סעיף 6 לשטר ההקדש).

3.             המבקשים, הם יורשי-יורשיו של המנוח, הגישו בשנת 2008 לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה (ת"א 2449/08), בגדרה נתבקש בית המשפט, בין היתר, להורות על ביטול ההקדש ועל השבת כל הספרים לידי המבקשים. המבקשים טענו, בין היתר, כי המשיבה איננה מקיימת את הוראות שטר ההקדש, ובפרט היא מפרה את הוראותיו בכך שהיא מוכרת את הספרים לאחרים.

4.             בגדרי תובענתם עתרו המבקשים לסעדים זמניים, וביניהם - צו מניעה זמני האוסר על מכירת הספרים, וצו למינוי כונס נכסים זמני לצורך תפיסת הספרים (בש"א 4506/08). הסעדים נתבקשו נגד הישיבה, כמו גם נגד המשיבים 3-2 (שהם מנהלי העמותה, שבאמצעותה מתנהלת הישיבה) והמשיב 4 (שהוא ראש הישיבה).

5.             בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' צבן), שמצא כי ספרים מן ההקדש אכן נמכרו במכירות פומביות, נעתר בהחלטותיו השונות לבקשה לסעדים זמניים ולבקשה למינוי כונס נכסים זמני (להלן יחד: הסעדים הזמניים). בהחלטותיו הנ"ל הוא הורה, בין היתר, כך:

(א)      כי יינתן צו האוסר על המשיבים לבצע דיספוזיציה בנכסי ההקדש (החלטתו מתאריך 28.10.2008).

(ב)      כי יינתן "צו מרווה" ביחס לנכסי ההקדש, המצווה על המשיבים להימנע מהוצאת ספרים מספריית ההקדש ומכירתם (החלטתו מתאריך 28.10.2008).

(ג)       כי ימונה כונס נכסים זמני, הוא בא-כוחם של המבקשים, אשר יוכל להכנס לחצרי הישיבה, שהם מקומות ציבוריים, וזאת לשם חיפוש ספרי ההקדש, תפיסתם, שימורם וביטוחם (החלטותיו מתאריך 22.1.2009 ומתאריך 5.4.2009; כן ראו: פסק דיני ב-רע"א 1631/09, מתאריך 29.3.2009).

6.             מלאכת מיונם ובדיקתם של הספרים לא הסתיימה בשנתיים שחלפו מאז מתן הצווים הזמניים, לטענת הכונס - נוכח חוסר שיתוף פעולה של הישיבה והקשורים בה. במהלך תקופה זו הגיש הכונס בקשות שונות, בהן בקשה להוצאת ספרי ההקדש ממיקומם הנוכחי, שהוא לטענתו מרתף מוזנח ועבש (כך לגירסת שמאי מוסמך, שמסר עמדתו לכונס), והעברתם למקום מבטחים. בית המשפט (כב' השופט י' צבן) הורה לכונס למסור הודעה בעניין עלות הוצאתם של הספרים ושמירתם (החלטתו מתאריך 26.12.2010), ובהמשך אישר את הערכתו של הכונס בעניין עלות הטיפול בספרים כ"סבירה" (החלטתו מתאריך 13.3.2011).

7.             בשלב זה של ההליכים - נטרפו הקלפים. הישיבה הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף, ובית המשפט המחוזי הנכבד, במותב אחר מזה שעסק בסוגיית הסעדים הזמניים (כב' השופט א' רומנוב), קיבל את הבקשה, בהחלטתו מתאריך 24.3.2011. טענת הישיבה, שהתקבלה בהחלטה, מושא הערעור, היא כי שבהתאם להוראת סעיף 6 לשטר ההקדש, במקרה של אי-קיום שטר ההקדש: "רשאים היורשים בהסכמת בית הדין האזורי בירושלים לבטל את ההקדש" - והנה לא באה הסכמה של בית הדין האזורי לביטול כאמור. בית המשפט דחה את טענות המבקשים, לפיהן במצב המשפטי הנוכחי אין כיום כל רבותא בהסכמה זו, ולפיכך אין מניעה לדרוש את ביטול ההקדש אף בלא הסכמת בית הדין הרבני, בפרט כאשר הסמכות לדון בתובענה נתונה עתה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט הנכבד ראה להוסיף, כי "אין להוציא מכלל אפשרות שניתן למצוא תשובה ראויה לטענות ה[ישיבה] בהוראות סעיפים 18(ב) ו-23 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, ואולם כיוון שהדברים לא נטענו על-ידי [המבקשים], וממילא לא זכו להתייחסות ה[ישיבה], אין בית המשפט מוצא להעלות את הדברים מיוזמתו ולהכריע בהם" (התוספות בסוגריים שלי - ח"מ).

           התביעה נמחקה איפוא, ככל שהיא מופנית כנגד הישיבה. מן הנתונים שבפניי עולה שטרם נקבע האם התביעה כנגד יתר המשיבים תימחק אף היא.

8.             המבקשים הגישו לבית משפט זה ערעור על ההחלטה הנ"ל. כן השיגו המבקשים על החלטת ביניים, שבה קבע בית המשפט הנכבד כי אין לאפשר למבקשים - שהגישו ראשונים סיכומים בשאלת מחיקתה של התביעה על הסף - להגיש תשובה לטיעוניה המשפטיים של הישיבה. באותה החלטה הוסיף בית המשפט שאם בשלב העיון בטיעוני הצדדים יסבור כי נדרשת התייחסות כאמור - תינתן החלטה מתאימה. המבקשים מלינים על כך שלא ניתנה להם האפשרות ליתן תשובות לטענות הישיבה, בעוד שההחלטה על דחיית תביעתם על הסף נסמכה לבסוף על כך שבית המשפט לא מצא תשובה הולמת בטענותיהם לטענותיה של הישיבה.

9.             בגדרי ערעורם עותרים המבקשים להותרת הסעדים הזמניים על כנם, עד להכרעה בערעור. לטענתם, לאחר שהשקיעו זמן ממושך באיתור הספרים בחצרי הישיבה, ופעלו לתפיסתם ושימורם, הכל באישור בית המשפט המחוזי הנכבד, הרי שכל מאמציהם צפויים לרדת עתה לטמיון, ויתרת נכסי ההקדש עלולים להעלם. בקשה זו היא העומדת להכרעתי עתה.

10.          הישיבה, שלטענותיה המפורטות מצטרפים המשיבים 3-2, טוענת מצדה בתגובתה לבקשה לסעדים זמניים, בין היתר ובתמצית, כי מחיקת התובענה על הסף היתה מחויבת המציאות, משלא ניתנה הסכמה של בית הדין הרבני לביטול ההקדש. הישיבה טוענת כי אין תחולה להוראות השונות של הדין האזרחי, ובפרט לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות) על ההקדש, שנוסד עוד בשנת 1961. מכאן, שלשיטתה המתווה היחיד לביטול ההקדש הוא זה שבסעיף 6 לשטר ההקדש - ביטולו מחמת הפרת תנאי השטר, בהסכמת בית הדין הרבני, שלא ניתנה.

           מבחינת מאזן הנוחות גורסת הישיבה כי הסעד הזמני המבוקש של מינוי כונס נכסים, שבסמכותו להיכנס לחצרי הישיבה ולתפוס ספרים, או המשך פעילותו - הוא קיצוני, ואין לו מקום שעה שהישיבה זכתה בדינה. הישיבה מדגישה כי אין בביטול הסעדים הזמניים כדי להותירה ללא פיקוח שיפוטי, שהרי ההקדש נמצא בפיקוח סטטוטורי של בית הדין הרבני האיזורי בירושלים. הישיבה מוסיפה שהבקשה לסעדים זמניים הוגשה בשיהוי בן כחודשיים, מאז שניתנה ההחלטה, מושא הערעור, ומכאן היא למדה כי אין למבקשים נחיצות בסעדים המבוקשים.

11.          המשיב 4, גורס אף הוא כי דין הבקשה לסעדים זמניים - להידחות, תוך שהוא מתמקד בתשובתו בחובת המבקשים לפעול בהתאם להנחיית בית הדין הרבני, כמו גם בכך שלשיטתו, גם במקרה של ביטול הנאמנות, אין ליורשי המקדישים כל זכות לקבל לידיהם את רכוש ההקדש.

דיון והכרעה

12.          דין הבקשה - להתקבל, הכל כמבואר להלן.